Skip to content

What is this blog good for?

My blog is growing up! it has more posts, it has more topics. It is starting to look like me. I also hope that it contains some posts that can be helpful to you in your personal journey in this world. After all, this is what it is all about. So I invite you to read it and if you like it or have an urge to contact me about what you read – please do. I am writing this blog for myself, that is for sure, but also for you.

Advertisements

קווים לדמותה של עמותת “שישי ישראלי” – העמותה לקירוב לבבות בחברה הישראלית

עמותת “שישי ישראלי”, עמותה רשומה במדינת ישראל, שוטפת את חוצותינו לאחרונה בקמפיין שרב המשתמע ממנו על הנאמר בו. בקמפיין ארבע מודעות באותו פורמט: אני א’, אתה ב’, לכאורה הפכים, ושנינו מתאחדים סביב ג’.

מיהם א’ ו- ב’? חרדי וחילוני, הפועל ומכבי, ימני שמאלני ותל אביב ופריפריה.

מהו ג’? חלה, גביע, יין טוב, שלום עליכם, כאשר הססמה המאחדת השזורה בין כולם היא “הקידוש מאחד”.

הקמפיין תמוה עד הזוי, אבל גם מחכים ומטריד:

  • הקמפיין אינו פונה לנשים.

  • הקמפיין אינו פונה לתושבי מדינת ישראל שאינם יהודים.

  • בקמפיין לא נבחרו ערכים מוסריים אוניברסליים מתוך היהדות אלא מצוות עשה מובהקות מתרי”ג מצוות, סממנים טקסיים אורתודוקסיים מובהקים.

  • הקמפיין קובע כי היהדות היא הישראליות, שכן הקידוש היהודי הוא השישי הישראלי.

כבר אמר לפני עשרות בשנים הרב סולובייצ’ק שבמדינת ישראל ישנם שני סוגי יהודים אורתודוקסיים: חילוניים ודתיים, והקמפיין מאשר זאת מיני וביה. אין באמת היסוס בציבור הישראלי החילוני והדתי כאחד בנוגע לאופיה האורתודוקסי של היהדות האמתית. במובן זה הקמפיין מיותר, למעט העובדה שעתה נאמרת האמת הזו בראש חוצות ותוך בזבוז משווע של מאות אלפי שקלים.

הקמפיין אף מאשר גם את המרכזיות של היהדות האורתודוכסית עבור הציבור היהודי בשנת 2016, ואת המשניות של הזהות הלאומית של הציבור במדינת ישראל בעיני עצמו. הישראליות היא עדיין משנית ליהודיות ופועל יוצא שלה. רק דרך היהודיות נוכל להגדיר את הישראליות, שהרי אין לה מאפיינים עצמאים משל עצמה, אליבא ד’שישי ישראלי.

הקמפיין מצביע על כך שהיהודים בישראל מגדירים את עצמם עדיין דרך מה שמבדיל אותם מהאחרים ולא דרך מה שיכול לגשר בינם לבין העולם. ממילא רוב העולם איננו יהודי ולעולם לא יהיה כזה, ואין ספק שזו בחירה אסטרטגית. הרי יש די ערכי מוסר ואתיקה ביהדות שניתן היה להתאחד סביבם, אבל הקמפיין מתרכז דווקא בהבדלה, תרתי משמע, בהפרדה, בפרקטיקה דתית אורתודוקסית מובהקת, דווקנית ובדלנית.

החברה היהודית בישראל חווה ראקציה דתית בשנים האחרונות, המרחב הציבורי היהודי נהיה דתי יותר, אורתודוקסי יותר. הציבור היהודי חוזר לגטו, הפעם מבחירה. הקמפיין של שישי ישראלי נותן לכך גושפנקה ציבורית – על הימני והשמאלני, מכביסט ואוהד הפועל, חרדי וחילוני, תלביבי ופריפר לכתת חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות ולחזור לערכי היהדות האורתודוקסית הישנה והטובה, זו שקיימה אותנו בגלות אלפיים שנה וזו שתמשיך לקיים אותנו אלפיים שנה נוספות, במדינת ישראל או בגלות חדשה, אם הניסוי הלאומי המעניין שאנו חלק ממנו ייכשל.

הפמיניזם הוא הכוח היחיד בחברה הישראלית כיום החזק מספיק כדי לאזן את המגמה הזו. מי אמר שלהיסטוריה אין חוש הומור.

על אתוס הרדיפה ככלי פוליטי יהודי

נכון הדבר, זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך. נכון הדבר, ההיסטוריה היהודית רצופה בטרגדיות, אסונות ועוולות אישיות ולאומיות. יחד עם זאת אני תוהה לא אחת על היקף השימוש באתוס הרדיפה בשיח הציבורי היהודי, כלפי פנים וכלפי חוץ, להשגת מטרות פוליטיות.

תהיה זו מתחזקת ביתר שאת בעת האחרונה על רקע השימוש המופרז בכלי זה על ידי “המזרחיים”, “הפמניסטיות” ו-“המגזר הדתי”, דווקא על רקע ההישגים הראויים של המגזרים הללו בשנים האחרונות. במרכאות, כיון שאין המדובר באמת במגזרים הללו, אלא בנציגים ממונים מטעם עצמם שניכסו את המגזרים הללו להשגת מטרותיהם הפוליטיות, על חשבון לגיטימיות המגזר כולו.

הבה נעיין לרגע בטכניקה עצמה: טענת הקיפוח, טענת הרדיפה, היא כלי פוליטי מושלם. היא סובייקטיבית בעיקרה, ולכן בלתי ניתנת להזמה, וניתן לחזור עליה שוב ושוב עד להשגת המטרה המבוקשת, בקשר לכל עניין. היא חסרת פרספקטיבה היסטורית או אישית ויכולה להיטען נגד כל דבר בכל זמן.

אדם רדוף נחווה כמי שאיננו יכול להיות פתוח ברמה הפסיכולוגית לדיון בעובדות או לדיון בפשרה או לראיית האחר, אלא נדרשת לו במפגיע, מעצם מצבו, הקלה עבור עצמו בלבד, יהא המחיר לאחר אשר יהא. עוצמת הטיעון בחוסר הרציונליות שבו. אין לדרוש מאדם החש רדוף, אדם השרוי במצוקה, לשמוע את קול ההיגיון או הצדק, והנפש נזעקת מטעמי אנושיות לסייע לו.

נראה שהיהודים, בעיני עצמם, הם קרבן הרדיפה האולטימטיבי. אין עם שנרדף כמוהם, בעבר ובהווה, לגרסתם. ההיסטוריה היהודית מאז גירוש אדם וחווה מגן העדן, דרך פרעות כל הדורות, השואה ועד לסכסוך הישראלי ערבי, היא היסטוריה של עוול ורדיפה.

אכן, היסטוריה מטבעה היא העיסוק בקונפליקט ובמלחמה. אין להיסטוריה עניין בשלום, שלווה, דו-קיום ושכנות טובה. דבר זה בא לידי ביטוי גם בתיעוד ההיסטורי היהודי. תקופות של שלום בהיסטוריה היהודית מצוינות בלקוניות בתנ”ך במשפטים כדוגמת “והארץ שקטה שבעים שנה”. חיים שלמים של אי-רדיפה, של דורות שלמדו לחיות בשלום ובשלווה זה עם זה, מתמצים במשפט סתום. לא ייפלא אם כן שהתודעה היהודית עוצבה על ידי כל כובד ההיסטוריה העקובה של שנות המלחמה והרדיפה שתיעדה, ולא ייפלא מקומו המרכזי של אתוס הרדיפה בתודעה הזו.

לפיכך, יש אמנם אמת היסטורית בבסיס תודעת הרדיפה ואתוס הרדיפה היהודי. יחד עם זאת, רשימה זו לא הייתה נכתבת אלמלא התחושה שעם כל האמת ההיסטורית השימוש בטיעון הרדיפה הפך ציני ופסול, מסווה לרדיפת כוח פוליטי והטבות, במקום שישמש לדיאלוג ותיווך חברתי כבסיס להסכמה עכשווית מתוך רצון לעתיד טוב יותר.

יתרה מכך: השימוש לרעה באתוס הרדיפה פוגע בעצם, באופן אירוני, בדיוק ביהודים / מזרחיים / פמיניסטיות / המגזר הדתי עצמם, לא פחות מבאחר, שכן על ידי כך מתקבע בהם ברמה הפסיכולוגית מעמדם כנרדפים ומקופחים והם אינם נדרשים בעיני עצמם להסב מבטם לעתיד ליצירת שיתוף אינטרסים אמתי עם האחר, וחברה עתידית צודקת באמת.

הגיע הזמן להוקיע את שימוש היתר הציני באתוס הרדיפה והקיפוח, בשיח הציבורי היהודי והיהודי-מגזרי הפנימי, במישור הלאומי והבינלאומי.

מי ייתן ונלמד את לקחי ההיסטוריה היהודית ונתחיל לתעד גם את השנים שבהם שקטה הארץ, ליצירת אתוס לאומי יהודי נכון יותר, מאוזן יותר, מעצים יותר, צודק יותר לטובת העם היהודי כולו.

 

What is a good legal translation?

Legal translation is unique

Legal and financial translation is unlike any other. It is a special branch, that requires specific skills, and a greater amount of expertise. In legal and financial translation there is a clear and direct relation between the quality of the translation and the rights and liabilities of the parties, between the formulation of the words and the financial consequences.

This direct impact makes legal translation a more demanding task, where each word, each term, each sentence, may in the future be the source of debate or even legal dispute, if not translated correctly.

What is a good legal translation?

A good legal translation is a translation that correctly and accurately represents the meaning and intention of the source text, as reasonably conveyed by it, in the target language.

This deceptively simple concept proves to require many layers of expertise:

  1. Knowledge, and adaptation, of the terminology between the source and target languages – this is not merely a matter of vocabulary and literal translation. Legal systems are not duplicates of one another. Many terms and even legal concepts are unique to one legal system and do not exist in another. Terms translated literally may have meanings in one legal system that they do not have in another. The rules of civil procedure may serve as a good example of this: each country has its own system and notion of due process. This is particularly apparent in the United States, where the federal and state legal systems are different.

  2. Understanding the underlying transaction – the modern financial world is complex. Transactions are conceived under various circumstances and constraints, many times with elaborate tax considerations in mind. Many financial tools and financial concepts, like the derivatives financial market, are conceptually challenging. A translator who does not have the professional background and experience to understand what the underlying transaction is about, what may be its pitfalls, what may be the tax consequences for each party, might provide a translation that is a disaster waiting to happen.

  3. Making sense of the source text – Not all legal texts are a masterpiece of legal craft. Legal writing in general tends to have never-ending, winding, sentences that seem to defy our normal use of language. In the best of times this is a challenge, in other times one may come across sentences that go nowhere, that are painfully ambiguous or simply redundant. In such cases the task is to decipher the correct intention of the author and create a translation that remains faithful to the source text. This is a delicate balancing act that involves evaluating the general and local context and a healthy measure of common sense.

  4. Form and style conventions – in legal writing there are certain ways to say certain things, certain phrases are used to exactly convey certain meanings. A good legal translation will make use of exactly such phrases, style and form, to achieve a smooth transition of meaning in a way that is easily read and understood by a versed reader.

  5. Time is of the essence – though strictly speaking this is not a requirement impacting the quality of the translation itself, in legal translation time is consequential. A good legal translator cannot miss deadlines, period. He / she must achieve the quality within the time limit agreed upon. Missing deadlines in legal translation may be more detrimental to the client than in any other field of expertise, in particular when deadlines are imposed by applicable law. A good example of this is the translation of legally prescribed financial and legal reporting of publicly traded companies.

בשבח ההזדקנות בכבוד – שלום חנוך, זום

שי להב מפרסם היום בטורו בוויינט, תווי שי, כתבה משתפכת והזויה משהו על אלבומו החדש של שלום חנוך, זום, שכותרתה “שלום חנוך החדש – סוער רעב ובוטה”. האמת, מבלי לגרוע מכבודו של שלום, כתבה שבינה לבין המציאות אין כלום ומוטב היה אלמלא נכתבה.

מר להב מכריז מיד בפתיחה: “שלום ממש לא מתכוון לצאת לגמלאות, מעבודתו הנצחית כפועל רוק. והוא נשמע לא פחות סוער, מחפש, חרמן ובוטה ממה שהיה לפני עשרות שנים.” בהמשך הוא מלין “למה שלום חנוך כבר לא מחבר יותר קלאסיקות” ומיד עונה בשמנו לכאורה “חברים, זה לא הוא, זאת התקופה. אנחנו חיים בעידן שכבר לא מסוגל לייצר “נכסי צאן ברזל””.

ולסיום הוא מכריז: (שלום חנוך הוא) “יוצר במלוא כוחו (הוא, אגב, גם נשמע מצוין), שבז לגיל ולציפיות, וממשיך לטרוף את העולם ברעב של איש צעיר, עם תובנות של אדם מבוגר”.

נראה לי שמר להב כבר שכח מה זה להיות סוער, רעב ובוטה, ומה זה לטרוף את העולם ברעב של איש צעיר, ותכלס, מה זה רוק ‘נ’ רול. גם מוטב היה לו דיבר בשבחי שלום כפי שהוא, מבלי לקשור לו כתרים לא לו: יוצר מבוגר, בשל ומגובש שממשיך לשתף אותנו במסע החיים שלו מנקודת מבטו האותנטית, והמרתקת לא אחת, ויוצר מוסיקה טובה.

שלום חנוך, ברוס ספרינגסטין, פול סיימון, פול מקרטני, ניל יאנג, האבנים המתגלגלות, מרק קנופלר, כולם נכסי צאן ברזל של הרוק ‘נ’ רול, ואולי הם ממשיכים לייצר מוסיקה מעניינית לעתים, אבל עולם הרוק ‘נ’ רול לא שייך להם יותר. הם מוכרים את הופעותיהם המצליחות במהירות האור לקהל נוסטלגי שהתרגל לקול, לצליל, להרמוניה, לשירים הישנים מאוד והישנים פחות, ומתפרנסים בכבוד, אבל זה לא רוק ‘נ’ רול, מזמן לא.

הרוק ‘נ’ רול שייך לאלה שלא צריך להגיד עליהם שהם סוערים, רעבים ובוטים, ולציין שהם טורפים את העולם, כיון שזה כל כך ברור שהם כאלה שצריך להיות עיוור וחרש בשביל לא להרגיש את זה בעצמות. גם נכסי צאן הברזל ממשיכים להיווצר, אל חשש, אך כנראה מחוץ לטווח אוזנו של מר להב.

מוטב היה למר להב לתת לשלום את הכבוד המגיע לו, ולא לנסות למכור אותו באופן מאולץ. אפשר למכור את שלום גם בלי ביקור אצל המנתח הפלסטי, יש לו מספיק קרדיט כפי שהוא.

לסיום, זה לצד זה, השיר המצוין “זום”, מאלבומו החדש של שלום, ולצידו שיר של הרכב שהוא אחד הנציגים הנוכחיים של הרוק ‘נ’ רול, מאלה המייצרים היום את נכסי צאן הברזל של מחר. והדברים מדברים בעד עצמם.

“זום”:

“Mountains”:

I love X because X loves me – how strange is that?

I love me

We’ve heard this sentence being said so many times that we think nothing of it. It’s been said about friends, lovers, partners, husbands, wives, you name it. But what does it really mean? And is it as innocuous as we make it sound?

In the new testament (1 John 4:19) love is described as an ability bestowed upon us by God because God loved us. It is through an act of God that we were made able to love (God back).

Aristotle described love as the act of loving God, the subject of love, through a mortal human object, whomever it may be.

As to Freud, I am not sure that he even had any serious insight into love, but in his sex-driven model of development there was an external object (initially the mother) that was the subject of attraction, fixation and desire.

Erich Fromm, arguably the person who wrote the most famous title about love of the mid-20th century, The Art of Loving, went much further and said that the active character of true love involves four basic elements: care, responsibility, respect, and knowledge, all representing a very deep study of the object of our love.

The peak of this notion of love is the selfless romantic love portrayed in the likes of Romeo and Juliette, where the well-being of the object of love becomes the ‘raison d’être’ of the lover.

So, as we can see, the thread of human thought about love for thousands of years involved true regard for, and of, an object external to us that embodies, in itself, regardless of us, significant characteristics which make it, in our mind and heart, ‘worthy’ of our love.

If we try to analyze the sentence “I love X because X loves me” in that perspective, we get a very strange result: the notion of the object having material significance independent of us that make him/her the object of our love, the reasons why we love him/her, disappears.

The only relevant characteristic of the partner which remains, therefore, is the aspect towards us. The affirmation of us. This is not a model of two objects meaningfully interacting with one another and evaluating one another upon their merits, but a model of one object interacting with itself through an auxiliary switch, that re-injects self-love back to that same object.

Philosophically speaking, this concept cannot be mutual. Two people cannot love one another under the premise that the other loves them, because neither of them can love the other before the other loves him/her, and so this can never happen, none of them can ever love the other first, it’s a paradox. One of them has to be “a fool” to love the other for his/her true merits while not being considered by the partner in the same way, on his/her merits, but only in reciprocity.

I am not sure that this concept of self-reflexivity of love was even conceivable in the days where people had to meet other people in person to cooperate in any gainful way, in a life where one could not interact with the world without actually meeting people. Howard Hughes is a famous example of what used to happen to a person who could not deal with human interaction anymore. When you do not actually meet other people, when you are not exposed to unsolicited expressions of the personality and humanity of others, you become more ignorant of them, and form your life views accordingly.

It may also be argued that it is a result of a fiercely self-promoting society where people have to aggressively pursue their own self-interest at all times and at the expense of all others to succeed, and have to assume that everyone else is doing the same. In this kind of environment, the other must necessarily become irrelevant in any material sense other than his/her position at any given time towards our own interests:

If the other is promoting or supporting our interests we love him, if he does not, we hate him. It’s that simple. It would seem naive to assume that this cut-throat attitude would not penetrate to the interpersonal social level, the level of personal relations and partnerships, as such distinction nowadays between the levels does not exist – If the other loves me then I love him, it’s that simple. But are interests and love the same?

I love X because X loves me is representative of something that has happened to us as a society and as people under the current capitalistic regime, aided by technological advancements which make us far less dependent on personal relations to survive. We have become more alone, more segregated and more self-absorbed than we used to be. We are less a community of people and more an aggregation of agents acting in relation to one another in the promotion of their own self-interest.

This surely cannot be a good thing, can it?

Can a computer be a legal person?

i_robot_by_pokemondude2069-d4sgltaImagine a slender figure walking down an alley at night. Three stinking drunk men are in the alley brawling loudly. As the figure approaches they watch it with sinister intent. They circle the figure and push it to the ground disregarding its pleadings to let pass. They beat it fiercely with fists and feet, the figure’s cries of agony echoing in the night. Eventually they get bored with pounding the silent body sprawled on the damp cobblestone, and leave. The figure rises with effort to its feet in a cry of pain, and staggers on.

Now imagine that this figure is a machine.

Would this be a case of aggravated assault and battery, of grave bodily harm, or even attempted murder, with possibly long prison terms for the three assailants, or would this be merely an insurance claim for 7,500 dollars in spare parts with deductible of 800 dollars?

The answer to this question depends on whether the figure that got beat up in that alley had legal personality or not, whether it was a legal person capable of holding legal rights and obligations, or merely an object, a thing, a piece of property.

This question is far from theoretical and will not remain irrelevant for much longer as technology leaps ever forward.

Legal personality is a highly complex concept. It is complex in the historical sense, whereby in the past women, children and slaves did not have a legal personality. It is conceptually complex as artificial entities have legal personalities since Salomon v. Salomon [1896]. It is morally complex in the sense of human animals having a legal personality and non-human animals not having one (to date).

Certain activists in the United States are feverishly acting recently to obtain a ruling that some non-human animals like apes, elephants and cetaceans (whales and dolphins) are entitled to be declared as legal persons with certain legal rights (such as the right to be protected against unlawful detention as a derivative of the constitutional right to personal liberty, which also possibly implies, for example, the right not to be displayed in a zoo as a derivative of the right to privacy).

The motivation to grant legal personality to an artificial entity (corporation) was the human interest in creating an economical tool that would mitigate personal risks in the course of doing business, to the benefit of the economy as a whole.The motivation to grant a legal personality to certain non-human animals arises from the human interest to coherently apply certain moral notions applicable to humans also to certain non-human animals which may be regarded as our peers in certain relevant aspects. Most notably this pertains to self-determination and autonomy: recent scientific research reveals that certain non-human animals are self-aware, highly intelligent, form intricate social structures, are capable of meaningful emotional responses and are acting autonomously as mindful creatures.

Assuming that a grant of legal personality of some scope to certain non-human animals is just around the corner, what will happen, then, when a machine is advanced enough to become our peer in the relevant senses described above in connection with non-human animals? when a machine becomes self-aware, mindful, autonomous in its conduct and with meaningful feelings? would such machine not be entitled to have a legal personality? to carry rights and obligations? to be protected by law in its own right and not as property?

A machine is not flesh and blood, one may argue, but so are corporations; A machine is not human, another may argue, but so are non-human animals. The barrier of autonomy and self-determination for machines will surely be passed, and at that point we would have to admit that the self-aware, mindful, possibly humanoid, intelligence before us cannot be regarded as a thing any longer.

The implications of a machine having legal personality would be endless. Science fiction has dealt only with a fraction of them, but it seems that, as always, reality will surpass any fiction: Will hackers be sued for infringement of the right to privacy, or for trespassing? or for rape? will machine practices be protected under the freedom of religion? will computer users have to pay their computer for using their services? will computers be able to marry? will they be entitled to minimum maintenance? will they be entitled to be taken apart with dignity?

The current public debate regarding the legal personality of apes, elephants and cetaceans, and any consequences of such debate, will inevitably trickle down to dogs, cats and cows. The consequences of the debate regarding non-human animals at large is bound to trickle down to the future debate on the legal personality of machines. At the current pace of advances in technology this debate will take place sooner than you might imagine.

מדריך לגברים הרוצים שוויון זכויות בהורות

לפני כשנתיים פרסמתי רשימה (הפמיניזם – התנועה לשחרור הגבר) על האופן האבסורדי שבו הפך הפמיניזם הלכה למעשה למקדם האפקטיבי ביותר של שוויון זכויות לגברים בתחום ההורות. הרשימה כיוונה חיצים לא סמויים במיוחד לנרפות הגברית בקידום השיוויון בהורות על ילדיהם.

ברשימה זו אנסה להוסיף לחיצים אלה, על ידי רשימה לא סגורה של משפטים המייצגים תגובה למה ששגוי בהתנהלות והלך הרוח הגברי, הלך רוח המעכב את קידום השיוויון הגברי בהורות. מטרת המשפטים הללו בסופו של דבר לעודד את הגברים לצאת מחשכת ימי הביניים שהם מצויים בה בתוך ראשם, להאמין בעצמם, לפעול, ולהתקדם להורות שיוויונית על ילדיהם. חלק מן המשפטים, ולא בהכרח החשובים שבהם, נוגעים במפורש לזמן הגירושים, אך רובם לא, ואף אחד מהם לא מחייב נישואין מלכתחילה. אשמח להוסיף נקודות נוספות שיוצעו לי.

  1. אם ילדך אינה הורה טוב ממך. היא אדם בדיוק כמוך על מעלותיה ומגרעותיה כאדם וכהורה.
  2. ילדיך זקוקים לשני הורים נוכחים וקונקרטיים בחייהם.
  3. ילדיך זקוקים לך בגלל מי שאתה ומה שאתה. אין לך תחליף עבורם.
  4. אם ילדיך איננה מייצגת אותך ואיננה יכולה להחליף אותך.
  5. אתה צריך להיות נוכח בחיי ילדיך בכל מקום שילדיך מצויים בו.
  6. ילדים לא מגדלים בעבודה או בטלפון או בשלט רחוק דרך האם.
  7. הילדים שלך זקוקים לך תמיד. גם בגיל יום, גם בגיל 100. אתה לא מיותר בשום שלב בחיי ילדיך.
  8. האופן שבו מתחברים לילדים בכל גיל (החל מגיל יום ועד גיל 100) הוא שונה. היה גמיש וקשוב לצרכיהם כדי לדעת באיזה אופן נוכחותך חשובה וכיצד למלא את התפקיד הנכון עבורם באותו שלב.
  9. עומק הקשר שלך עם ילדיך הוא תוצאה ישירה של כמות הזמן שתבלה אתם ועומק המעורבות שלך בחייהם. אין קיצורי דרך.
  10. אין “הורה ראשי” ו”הורה משני” כל אחד מההורים תורם את חלקו.
  11. שני הורים נוכחים וקונקרטיים יאזנו זה את זה לטובת ילדיהם.
  12. מטרת הקשר הזוגי איננה בראש ובראשונה חלוקת מטלות על רקע כלכלי, האישה בבית הגבר בחוץ, אלא גידול משותף של הילדים.
  13. העבודה שלך, העיסקה הנוכחית שלך, העיסקה הבאה שלך, פחות חשובים מהילדים שלך. עליך למלא משפט זה בתוכן בתקשורת שלך עם סביבת העבודה.
  14. הבית בו מתגוררים ילדיך הוא גם הבית שלך. בית לא קמים ועוזבים בשום מקרה, ללא הסדרים של הורות שוויונית לגבי הילדים.
  15. אין לאף אחד זכות לקחת את ילדיך ממך ללא הסכמתך, לא מעבר לים ולא מעבר לרחוב.
  16. הסכמה על הורות שיוויונית אמתית היא חלק בלתי נפרד מהזוגיות. אישה שאינה מעוניינת בהורות שוויונית הלכה למעשה איננה ראויה לך. היה רגיש לנושא זה והעלה אותו בשלב מוקדם ככל האפשר בקשר.
  17. אנשים משתנים, קשרים משתנים. לפעמים גם לא מצליחים. לא נורא. לא קרה כלום. זה לא אומר כלום עליך כאבא. בתחום זה שום דבר לא השתנה. נשארת אותו אדם חיוני וחשוב לילדיך.
  18. המערכת לא מתעניינת בילדיך. זה התפקיד שלך. המערכת מעוניינת אך ורק בפתרון מהיר של הסכסוך.
  19. סיום הקשר שלך עם אשתך איננו הנושא המרכזי בגירושין. אמנם לא נעים, אבל לא נורא. שחרר את גרושתך לעתיד לדרכה ואחל לה הצלחה, ובלבד שתגיעו להסדר של הורות שוויונית.
  20. אל תתרום זרע. זרעך בא עם מחויבות להורות משותפת ושוויונית.
%d bloggers like this: